שיעורי טאי צ’י וקונג פו ירושלים, על פי המסורת של משפחת יאנג, כפי שהועבר בידי רב-אמן פטריק קלי, תלמיד בכיר של רב-אמן הואנג שינג-שיאנג תלמידו הבכיר של צ’אנג מאן צ’ינג.
קונג פו עגור לבן מפוג’יאן
. טאי צ’י כאומנות לחימה מתאפינת בתימרון פנימי, הסטה וניטרול של כוחות התוקף, צבירת כח אלסטי כתוצאה מתהליכי שיחרור ברקמות השרירים בגוף והתגברות על התקפה ללא שימוש בכח גס. היכולת הנרכשת בהדרגה, יכולה להתפתח ולהשתפר לאורך השנים גם במהלך תהליך ההתבגרות הבלתי נמנע.
אימון נכון בטאי צ’י תורם להתפתחות פנימית, איזון והעמקת התודעה, בריאות משופרת, שיפור מיומנויות תנועה ויציבה והגנה עצמית על פי עקרונות הדאו
בהדרכת אורן נחום תלמידם של סנסיי דן ראסל ורב-אמן פטריק קלי, מדריך מוסמך מטעם וינגייט, מדריך מוסמך מטעם בית הספר של רב-אמן פטריק קלי, 27 שנות נסיון
שיעורי טאי צ’י ירושלים:
054-2264115
http://Dao-taiji.com
黄性贤大师 HuangXingxian
Master Huang Xingxian was born in Fuzhou, China, 1910.
From 14yrs old he trained Baihequan (White Crane), Lohanquan (18 Buddha boxing) and Neigong (Daoist Internal Alchemy) under the famous Fujian White Crane Master XieZhongxian (b.1852 — d.1930).
Later he trained under Master Pan Chun-Nien who also educated Huang in Chinese Medicine and the Literary Classics.Subsequently Huang opened a school in Shanghai where he trained together with his friends Chung Yu-Jen (Taiji), Chiang Hai-Ching (Xingyi) and Yang Chih-Ching (Bagua). He also studied Taiji with Wan Laisheng (China Martial Arts Champion 1938). In 1947, having moved to Taiwan, he began Taiji with Zheng Manqing – a direct disciple of Yang Cheng-Fu. Quickly Huang entered the inner-school and in later years came to be regarded as Zheng’s most accomplished disciple.
From 1958 on Huang lived and taught in Singapore and Malaysia. By the time of his death in December 1992, he had established 40 schools and taught 10,000 people throughout South East Asia. During the last 5 years of his life he gathered around him about 40 active initiated members of his inner-school and to them attempted to pass his final teachings. In choosing these people, he said, he was mostly concerned with the sincerity of their inner motives. He explained that he wished no one person to make claims as his successor but that he hoped the combined knowledge of these 40 (of whom only a few continue to teach today) would contain the essence of his methods and these people would represent his teaching for the future.
Huang: “Though they practice my (outer) methods, not following my (inner) way they are not my students.”